ב- 11 בספטמבר סבא נפטר. כולם היו עסוקים בדיווחים על הטקסים של האמריקאים ביום השנה לנפילת התאומים. שמרתי את העיתונים מהשנה שעברה. לא עלה על דעתי שתוך שנה מה שאאסוף יהיו שברי זיכרונות וגעגועים לסבא שהיה לי. תמיד אחרי שבן אדם נפטר החברה מכבדת אותו. אותי לא מפסיקה להטריד השאלה האם אדם זוכה לכבוד הראוי גם לפני שהוא מת? האם באמת אכפת לו מה עושים אחרי מותו?

כשהיינו ילדים חגגנו פעם יום הולדת לסבא. לא שהייתה זו יום ההולדת שלו, אלא שילדים מחפשים דרכים לשחק. לקח לי שנים להבין את מידת האהבה שסבא מעניק כשהוא מוכן לטעום עוגת בוץ שהכנו עבור יום ההולדת שלו, ואיזו הקרבה היא לענוד על הראש הקירח והחשוף זר קוצני שהכנו עבורו.

דור עדיין לא מבין את משמעות השם שקיבל. זה טבעי. בגיל שנה ושלושה חודשים באמת לא אמורים להבין דברים כאלו. סבא עבר את השואה. כל המשפחה הלכה פייפן, ליבר פרביאש נשאר. הוא הוליד בן אחד וגם הוא עשה רק שניים, אני אחד מהם. לכן כשנולד נין אחרי שניסו לרצוח אותך במשך שנים, משמעות הדבר שהצלחת להעמיד דור של פרביאשים.

רוב החיים של סבא היו די מחורבנים. רדיפות הנאצים לא הועילו לאף אחד, יש ששה מליון שעבורם זה היה אפילו קטלני. אחר כך החיים בארץ המובטחת לא היו קלים. אין לי כוונה לספר על כל החרא שאכלו כאן העולים שבנו את הארץ כי זה יתחיל להראות כמו תוכנית של ערוץ אחד.  אבל ברור שהיה כאן חרא. הרבה חרא. כמו כל הפליטים גם סבא וסבתא שלי היו בעלי מנטליות של פליטים. הם חסכו עצמם כל דבר שיכלו ולא יכלו כדי שיהיה לנו, דור ההמשך.

סבתא אהבה צמחיה. אולי היא אשמה בזה שאני מוציא מאות שקלים בחודש על מים לגינה. זה כנראה בגנים שלנו לשים זין על משק המים של המדינה העיקר שלנשמה יהיה קצת ירק בעיניים, ואצלנו בגינה, לא בשוויצריה. כשעברו לגור בערד סבתא הספקה בעציצים. גינה כבר לא הייתה. כסבא החליף לה את העציצים בעציצי פלסטיק, כי כבר לא הייתה מסוגלת לראות את ההבדל ובטח שלא לטפל בהם, ידעתי שהמצב שלה חמור. אצלה המצב התדרדר במשך שנים עד שהיא נפטרה. לסבא זה לקח שבוע ויום.

ביום שלישי, לפני שבוע, עוד ניסיתי לשכנע את סבא ש- 5100 שקל לחודש זה מחיר סביר בשביל להישאר בחיים. סבא גרס שאולי עדיף למות. מחשבות של פליט.

בים החרא שסבא אכל במשך חייו היו כמה איי אור. כך לפחות אני רוצה להאמין. אני חושב שהוא היה מאושר כאשר שימש כסנדק של דור. נקודה לזכותה של אמא. אני הרי התלבטי אם למול את דור ועלתה בדעתי המחשבה לעשות את זה בבית. אולי אף אחד לא יודע, אבל הדבר ששכנע אותי לעשות את הטקס, שאני כל כך לא מסכים אתו, באולם, הייתה האמירה של אמא שמגיע לסבא המעמד של להיות הסנדק של הנין שלו.

אני חושב שסבא היה מאושר בכל פעם שהוא ראה את דור. אני מקווה שהוא ראה אותו מספיק פעמים. אני בכלל מקווה שאני עשיתי באמת את כל מה שיכולתי כדי לספק כמה מהאיים האלו, של האור, בתוך ים החושך. מה שבטוח שעם התמונה שלו עם דור, שהגדלתי, וחזרתי והגדלתי כי הצבעים לא יצאו טוב, ומסגרתי, איחרתי את הרכבת. סבא לא ראה את הצילום הזה. עכשיו אני אתן אותו לאבא. אולי אני אעשה גם עותק לעצמי.

אני זוכר את הילדות שלי כמאושרת. במיוחד את החלקים שבהם ביליתי את החופשות אצל סבא וסבתא. סבא הרכיב אותי על האופניים ולקח אותי לקורס שחייה. בוקר בוקר הלוך ובצהריים חזרה. סבתא בינתיים הכינה אוכל שאהבתי. אני זוכר את הטיולים בין הפרדסים. היו שם כוורות דבש. היום נטעו שם וילות. חצי שעה נדרשה כדי שאני אהיה בטוח איפה היה פעם הבית של סבא וסבתא כשטיילתי עם טלי בצפון.

סבא גם אהב את טלי. בת משפחה אמיתית. הערצתי אותה בכל פעם שקראה לו "סבא" ולא ליבר או משהו כזה. פעם כולם היו קוראים להורים של בן הזוג אבא ואמא. חַרְטַה שכזאת. אצל טלי לדברים היו משמעות. כשהיא אמרה סבא, סבא היה הסבא שלה. אני חושב שככה גם הוא הרגיש.

אהבתי את סבא. כעסתי עליו שהוא חרבן לעצמו את החיים. לפחות את החלק שהיה בשליטתו. אולי לא היה בשליטתו. לך תדע. תנסה לשכנע זקן שעדיך לחיות בבית-אבות, קרוב לכולנו, עם כל מה שהוא צריך במקום למות לבד בבית בלי שאף אחד ידע והוא יגיד לך שעדיף למות. עכשיו הוא מת.

אני בוכה בשקט. לא באופן מליצי. הדמעות יורדות בלי לשאול אותי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי. נדמה לי שזה היה לפני די הרבה שנים. אני לא בטוח מה זה היה, אבל נדמה לי שזה קשור בסבתא.